פסק-דין בתיק עמ"נ 17759-10-13

1.                  בקשה לבטל את צו ההרחקה שהוצא נגד העותר, הפורד אנקרה (להלן - " העותר"),  לשחררו ממשמורת, וליתן לו אשרה זמנית לשהייה בישראל.

2.                  העותר, אזרח גאנה, הסתנן לישראל ביום 26.01.12 והוחזק בכלא גבעון עד ליום 2.6.12, אז שוחרר בתנאים, כאשר נדרש - בין היתר - להתייצב פעם בשבוע במשרדי רשות האוכלוסין וההגירה בחולון. בקשתו של העותר למקלט מדיני בישראל נדחתה ביום 6.9.12, והעותר נדרש לעזוב את ישראל בתוך שבעה ימים, אך לא עשה כן.

באוקטובר 2012 עבר העותר בדיקות רפואיות בעקבות כאבים באזור בית החזה מהם סבל. הועלה חשד כי העותר סובל ממחלת לב איסכמית, והוא טופל תרופתית בהתאם (נספח ב' לעתירה). בנובמבר 2012 חדל העותר מלהתייצב במשרדי רשות ההגירה (פרוטוקול שמיעת טענות, נספח ד' לעתירה).

3.                  ביום 15.1.13 נעצר העותר במהלך פעילות אכיפה שגרתית. בשימוע שנערך לו בו ביום, טען כי לא התייצב במשרדי רשות ההגירה מאחר והיה מאושפז בשל כאבים בליבו. הוצע לו לעבור בביתו על מנת לקחת את התרופות אותן הוא נוטל אך הוא סרב לכך. עם העברתו למשמורת עבר העותר בדיקות רפואיות; הבירור הרפואי בעניינו נמשך במשך החודשים בהם שהה במשמורת.

העותר הובא מעת לעת בפני בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין בסהרונים (להלן - " בית הדין למשמורת"), וזה אישר את המשך החזקתו של העותר במשמורת. בקשת שחרור של העותר נדחתה ביום 14.7.13 מהטעם שמצבו הרפואי אינו עולה כדי עילת שחרור והוא אינו משתף פעולה עם הרחקתו. במסגרת הניסיונות להרחיקו מישראל הופגש העותר עם קונסול גאנה, אשר זיהה את העותר כבן ארצו; עם זאת, העותר סרב להצעה שיופקו לו מסמכי נסיעה לגאנה.

4.                  ביום 1.9.13 הגיש העותר בקשה למניעת הרחקה/ מתן מעמד זמני בישראל מטעמים רפואיים, בה טען - בתמצית - כי על מנת למנוע מצב מסכן חיים יש לאפשר לו להישאר בישראל על מנת לסיים את הליכי הבדיקות ולקבל את הטיפול הרפואי הדרוש לו. בבקשה זו טרם ניתנה תשובה מטעם המשיבה. בד בבד עם הגשת בקשה זו הגיש העותר בקשה לשחרור ממשמורת. ביום 8.9.13 דחה בית הדין למשמורת את הבקשה, וקבע כי לאור המידע הרפואי בידו מצבו של העותר משביע רצון, הוא אינו עונה להגדרת מצב חירום רפואי, ואין כל סיבה להניח כי שחרורו ישפר את מצבו הרפואי. עוד קבע בית הדין, כי העותר אינו משתף פעולה עם הרחקתו ומסרב להנפקת מסמכי נסיעה לגאנה.

מכאן העתירה בפני. ביום 16.10.13 הוריתי, בהסכמת המשיב, כי העותר לא יורחק מישראל עד למתן פסק דין בעתירה.

5.                  העותר סבור כי יש להורות על שחרורו ממשמורת ולבטל את החלטת בית הדין למשמורת בעניינו, לאור הוראות סעיף 13ו.(א)(4) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952 (להלן - " חוק הכניסה לישראל"), הקובע כי שהות במשמורת למעלה מששים יום הינה עילה לשחרור. תכליתה היחידה של ההחזקה במשמורת, טוען העותר, הינה לשם יציאה מישראל, ואין הצדקה להמשך המשמורת בעניינו. עוד מפנה העותר לסעיף 13ו.(א)(2) לחוק הכניסה לישראל, וטוען כי לא יהיה קושי לאתרו מאחר והוא מיוצג על ידי עורך דין; כן מפנה הוא לסעיף 13ו.(א)(3) לחוק הכניסה לישראל וטוען שיש לשחררו בשל טעמים הומניטריים מיוחדים, בשל מצבו הבריאותי אשר לא טופל כראוי.

העותר מוסיף, כי לא ניתן לטעון, כי יש להשאירו במשמורת מאחר ואינו משתף פעולה עם הרחקתו מישראל. העותר הגיש בקשה שמטרתה לאפשר לו להישאר בישראל עד לתום הבדיקות והטיפול הרפואיים להם הוא נזקק; כל עוד בקשה זו מצויה בבירור, הרי שהתנהלות העותר הינה מיצוי הליכים לגיטימי בניסיון להישאר בישראל, ויש לראות את העותר כמי שחושש לחייו ובריאותו במידה ויצא מהארץ, בטרם יאובחן ויקבל את הטיפול הרפואי לו הוא זקוק. הרחקתו - בעוד בקשתו בבירור - אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הנוהל מטעם המשיב, שהיו בתוקף בעת הגשת הבקשה. עמדת המשיב אינה ראויה גם מאחר והוא שעיכב, במשך החודשים בהם מצוי העותר במשמורת, את הבירור הרפואי והטיפול הדרושים לו.

באשר להתנהלותו בעבר, טוען העותר כי לא היה טעם בחתימה על מסמכי נסיעה כאשר דרכונו מצוי בידו, ועצם הניסיון להחתימו עליהם בעוד הבקשה למתן מעמד מטעמים רפואיים תלויה ועומדת הינו פסול. כן טוען העותר כי לא עזב את ישראל בעבר בשל גילוי מחלתו; מוסיף הוא, כי ממילא - לאור הפסיקה - ניתן לשחרר ממשמורת גם מי שהפר בעבר את תנאי שחרורו. העותר מוסיף, כי החוק אינו מתנה את הוראת השחרור לאחר ששים יום בכך שבית המשפט שוכנע כי העותר יעזוב את ישראל במידה וידרש לכך.

העותר מציין כי מאחר והבקשה כוונה נגד החלטת בית הדין למשמורת מיום 8.9.13 הרי שהיא לא הוגשה בשיהוי.

6.                  המשיב טוען כי דין העתירה להידחות מאחר ומדובר בעתירה מוקדמת - העותר פנה למשיב בתחילת חודש ספטמבר ועליו להמתין לקבלת תשובה טרם יעתור לביהמ"ש. עוד טוען המשיב, כי ככל שהעתירה מופנית כלפי החלטת בית הדין בעניין המשיב הרי שהיא הוגשה בשיהוי, שכן כבר ביולי 2013 - שלושה חודשים טרם הגשת העתירה - קבע בית הדין למשמורת, כי מצבו הרפואי של העותר אינו עילה לשחרור ממשמורת.

המשיב סבור כי דין העתירה להידחות גם לגופה. מצבו הרפואי של העותר, לאור חוות דעתו העדכנית של רופא סהרונים, אינו מצב חירום רפואי; מצבו משביע רצון והבדיקות שבוצעו העלו ממצאים תקינים. משכך, הרי שהעותר מקבל את הטיפול הנחוץ במשמורת ואין לשחררו. עצם הגשת בקשתו לקבלת מעמד בישראל מטעמים רפואיים אין פירושה כי יש לשחררו, לאור הוראת הנוהל הרלוונטי בעניין זה.

עוד טוען המשיב, כי העותר אינו משתף פעולה עם הרחקתו, שכן כפי שעולה מהעתירה - העותר מחזיק בדרכון בר תוקף, אך אין בדעתו לעשות בו שימוש; העותר אף סרב לכוונת קונסול גאנה להפיק לו מסמכי נסיעה לארצו. הוראות סעיף 13ו.(א)(4) לחוק הכניסה לישראל מותנות בכך שהעותר ישתף פעולה עם הרחקתו. כמו כן, לאור התנהלות העותר - אשר לא יצא מהארץ לאחר דחיית בקשתו הקודמת - אין ספק כי אם ישוחרר, לא ניתן יהיה לאתרו בשנית.

דיון

7.                  לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים הנוגעים לעניין, ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים בפני, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות.

אעיר, כי הצדדים העלו טענות גם באשר למצבו הרפואי של העותר ולעצם בקשתו למתן מעמד זמני בישראל מטעמים רפואיים; אין מקום להביע עמדה בשאלה זו, בנסיבות בהן בקשתו של העותר עודנה תלויה ועומדת בפני המשיב. עתירה זו נוגעת אך ורק לטענת העותר כי יש לבטל את צו ההרחקה בעניינו ולשחררו ממשמורת עד למיצוי ההליכים בבקשתו למתן מעמד בישראל מטעמים רפואיים.

8.                  העותר מבקש להסתמך על הוראות סעיף 13ו. לחוק הכניסה לישראל, לפיהן -

(א) ממונה ביקורת הגבולות רשאי לשחרר בערובה שוהה שלא כדין בהתאם להוראות בסעיף זה; לא ישוחרר בערובה שוהה שלא כדין אלא אם כן התקיים בו אחד מאלה: